עברתי לגור אצלו ולא איתו

עברתי לגור אצלו ולא איתו

 

מאת: אורחת בבית

הטעות הכי גדולה שעשיתי היתה לעבור לגור אתו, לא כי לא רציתי, פשוט היתה לו כבר דירה ואני הפכתי להיות אורחת.
כשהוא הציע שנגור יחד זה נשמע לי רעיון פנטסטי. ממילא אני מבלה אצלו כל הזמן וכבר נמאס לי להעביר ממקום למקום את התיק הקטן שלי שמפוצץ בבגדים ואיפור והמגירה שהוא פינה עבורי בקושי הספיקה. חוץ מזה, בכל פעם שנגמרו לי בגדים, הייתי צריכה לעשות כביסה כי התעצלתי לנסוע עד הדירה ששכרתי עם שותפה וכך מצאתי את עצמי חיה בשתי דירות ומשלמת הרבה כסף על דירה אחת ריקה (לשמחת השותפה שלי שהרגישה שיש לה דירה לבד בחצי מחיר).
היה לנו ברור שנעבור לגור ביחד, ואף אחד מאיתנו לא הטיל ספק על כך שזה יהיה בדירה שלו. הרי יש לו כבר דירה מסודרת ונאה, שהוא טיפח והשקיע בה הרבה כסף באיקאה והרבה אנרגיות (על צביעה ושיפוצים קטנים) והיא במיקום מצוין וחוץ מזה, הוא בעצמו אמר שאין סיכוי שהוא עובר לאף מקום אחר לפני סיום החוזה (וזה מסתבר חודש לפני חודש ימים).


אז עברתי אליו במלא חששות. קודם כל, היה לי מוזר להיכנס לדירה שיש בה הכל, כי תמיד דמיינתי שכשאגור עם בן זוג אז נבנה הכל ביחד. נלך ונבחר טפטים ווילונות או לפחות נחליט מה נכנס לחדר השינה והעיצוב של הדירה שלו לא בדיוק היה הטעם שלי. בכל מקרה, היה גם מוזר לבקש ממנו שיפנה את הארון וייתן לי מקום בחדר האמבטיה וגם שולחן עבודה אצלו בפינה. כאילו השתלטתי לו על הדירה ולא על הדירה שלנו.
השלנו הזה לא הרגיש לי שלנו, יותר כמו שלו וקצת שלי. אחרי כמה חודשים, שבאו חברות סוף סוף לבקר הן שאלו איפה אני בכל הדירה הזאת, הן לא מצאו זכר למי שאני, לא לציורי השמן שסחבתי אתי מילדות ולא למזכרות מארגנטינה וגם לא לפיצ'יפקס שלי. הכל עוד היה ארוז ונראה שלא יצא לעולם. אתם מבינים, כל הסימנים היו שם, לא העזתי להשתלב בדירה כי הרגשתי כמו פולשת וזה לא היה בראש שלי, הוא זה שגרם לי להרגיש כך. כל פעם שהצעתי שינוי דקורטיבי או ביקשתי עוד ספייס, הוא עשה פרצוף שזה הורס לו את הטוטאלוק או שזה מפריע לו או בא על חשבונו. כאילו אני כובשת טריטוריה ולא גרה אתו.
זה היינו הוא ואני תחת קורת גג אחת, אבל אני הרגשתי כאילו אני עוברת אורח שנקלעה לבית לא שלה וצריכה להדס על קצה האצבעות כדי לא להפריע לאף אחד במנוחתו. כשדיברנו על זה, הוא כמובן אמר שזה שטויות ושממש לא, ושאני מוזמנת לשנות את המפה בחדר האוכל ואפילו את הסידור של המזון במקרר. אבל אני רציתי יותר ורציתי להרגיש בבית. לא אהבתי שאני צריכה לתאם אתו ביקור של חברות או לבדוק אתו אם זה בסדר שאני שמה מוסיקה, הרגשתי כמו ילדה בבית של ההורים שצריכה לבקש אישור ורשות על כל דבר. הרגשתי קטנה ולא אחת בוגרת שכבר עברה לגור עם החבר שלה.


בסופו של דבר זה התפוצץ לי בפרצוף. הבנתי מתישהו שזה שהוא לא נותן לי להיכנס זה לא רק מחסום פיזי זה מחסום רגשי. הוא כאילו המשיך בחייו בלי המושג חברה, הוא עוד יצא עם החבר'ה שלו ולא שיתף אותי בכלום ואפילו לא חשב להציע לי קפה כשהוא הכין לעצמו. נשארתי זרה וכל ההצעה שנגור ביחד היתה כמו משהו שהוא עשה כדי לבדוק אם זה בכלל מתאים לו והסתבר שזה לא, לא מתאים לו שאגור אתו, הוא מעדיף את הלבד על פני נוכחותי.
ככה יצא שכעבור חצי שנה מרגע שעברנו לגור ביחד, חזרתי אני לדירה עם השותפה (שמזל שנשאר לי שם חדר כי השותפה שלי איכשהו הבינה שאני אשוב בקרוב). אני לא מצטערת על הניסיון, זה לימד אותי הרבה לעתיד, שבפעם הבאה שאעבור לגור עם מישהו זה יהיה בדירה של שנינו ולא שלו.

 

 





אתר הכרויות החצי השני   /   אודות החצי השני   /   שאלות ותשובות   /   האני מאמין שלנו   /   שירות לקוחות   /   להרשמה חינם  /  מגזין הכרויות ודייטים  /  תקנון


0