ככה לא בונים חופה

ככה לא בונים חופה

 

הגיע הזמן?/פרק 17
“הנה, אלה קמים,” אייל הניד ראש לעבר שני בחורים שהזמינו חשבון. נעמדנו מאחוריהם כמוצאים שלל רב, יודעים היטב שכל תזוזה מהאזור יכולה לעלות לנו מחיר כבד של עמידה מעייפת לאורך שעות.
הסתכלתי עליהם. הם היו מהטיפוסים האלה שהולכים לישון עם חולצה מכופתרת, וקמים כשהיא מגוהצת. מאלה ששואלים בחורה מה היא עושה בחיים, לא מקשיבים, ומחכים שהיא תשאל חזרה כדי שהם יוכלו להתהדר באיזה תואר מפוצץ שלתחושתם יפיל אותה מהכיסא.
הדובר היה באמצע סיפור גבורה פתטי על איזה ערב מטורף לטענתו. “ואז היא עשתה לי ככה... ועשיתי לה ככה... והיא עד היום רודפת אחרי לכל מקום.”
חייכנו אחד לשני. הכרנו מצוין את הזן המאוס. פלצן פר־אקסלנס. ביטאתי את תחושותי בשקט: “אתה קולט את הנטחן הזה. הוא מהסוג שתמיד מתחילות איתו, שאף בחורה מעולם לא אמרה לו לא, שבכל מקום שהוא מגיע אליו יש איזו מישהי שהוא פעם שבר לה את הלב, ושאף פעם לא זרקו אותו.”
ואייל השלים אותי: “כן, ושבכל זיון הבחורה גומרת אצלו חמש פעמים בעלפון חושים טוטאלי, ושאין מצב בעולם שמישהי זייפה לו, או שהוא נכנס, עשה ארבע תנועות אגן, ושפך חומר.”
השניים החלו לחייך לעבר בחורה פרובוקטיבית שהיתה עסוקה עם חברתה בסריקת המרחב.
הפלצן התעקש שהיא מסתכלת עליו - טעות גברית נפוצה! יש מצבים שבהם בחורה בוהה בחלל כלשהו. העובדה שהבחור מכניס את ראשו למרכז שדה הראייה שלה עדיין לא מצביעה על כך שהיא מסתכלת עליו.
החשבון הגיע, והצמד החל במשא ומתן מי ישלם מה. רק שופט ומחשבון חסרו שם למדידה מדויקת על עשירית האגורה. הגנבנו חיוכים ותנודות ראש, וחיכינו בסבלנות.
“תפסו את המקום,” אייל פנה אלינו, “אני קופץ שנייה לזאת עם האדום.”
לא עברו חמש דקות, והנערה זכתה למבט ממיס מרומנטיקן השקר.
“תראה איך הוא מסתכל עליה,” פנה אלי רוני בהתפעלות.
“אני מאחל לה לקבל כזה מבט ממי שיוריד לה את ההינומה יום אחד,” הפניתי מבט לאזור ההתרחשות.
עוד אנחנו מתקשקשים, ועיני נפלה על מדהימה בגופייה לבנה. לגשת לכוסית־על בבר זו משימה לא פשוטה. ראשית, לכוסית־על יש בדרך כלל חברות מכוערות שנראה שכל מטרתן בחיים היא להפריע לך. יש בחורים שכדי להתגבר על המכשול מביאים חבר, Wingman, שיעסיק אותן ויסיח את דעתן אבל אני נוקט בדרך כלל שיטה שונה: אני יוצר מצב של שיחה קבוצתית, מתייחס אליהן ומפרגן להן, ורק לאחר שאני רוכש את אהדתן, אני מתפנה לסיבה שלשמה הגעתי. סיבה נוספת שבגללה לא קל להתחיל עם כוסית־על היא הפריבילגיה שיש לה לסנן ולא להתפשר על פחות מהטוב ביותר, ולכן הונחה על כתפי משימה מסובכת - לעורר עניין במהירות הבזק. חיכיתי מעט עד שהבחנתי שהחברות עסוקות, וניגשתי.
החלפנו כמה משפטים ואז “נפלתי”... “מאיפה את?”
“פתח תקווה.”
“לא נורא,” ניסיתי להעניק לשיחה מעט הומור.
תגובתה היתה מיידית: סיבוב הגב לפנים שלי, כמו אווירון שלא קיבל אישור נחיתה ונאלץ לחזור על עקבותיו. אל דוגמניות־על מסוגה צריך להתייחס כמו לקבוצות ספורט גדולות - אין מקום לטעויות, ואם כבר נעשתה השגיאה, אתה נענש קשות ובמזומן, ללא כל אפשרות תיקון. כך העולם בנוי: הגברים הם אלה שמגלים רצון ראשוני, ניגשים ומחזרים, ואילו הנשים הן אלה שצריכות להחליט אם להיענות. לנשים יש כוח עצום מול גברים. כוח ההחלטה. לנו מעולם לא תינתן זכות הסירוב מכיוון שברוב המקרים אף אחת לא תיגש אלינו. וגם אם יינתן רמז, הוא עדיין יישאר בגדר נעלם, סימן שאלה. ולא להבין רמז לא שורף כמו סירוב מילולי פנים אל פנים.
חזרתי למקומי נבוך ומושפל, ושיתפתי את רוני באכזבה המרה עד שפתאום נעצרה מישהי ונעמדה מולנו, כולה חיוכים, עדי.
חייכתי בחזרה. לא היתה מישהי מתאימה ממנה לשקם את האגו שנפצע. עם עדי, בחורה מלאה, וולגרית משהו, אך חביבה מאוד, היה לי פלירט בן שלושה מפגשים בקיץ שעבר. לאחר ברכות שלום הדדיות התחלנו בשיחה שהתגלגלה לאותו קיץ.
“תדע לך,” פתחה, “שכבר בזמן שיצאנו ידעתי שאתה בעייתי ושקשה להסתדר איתך.”
הסתכלתי עליה כלא מאמין. לנשים מסוימות יש תכונה מאוד מוזרה - אובדן זיכרון ושיפוץ המציאות. “יצאנו”? היציאות היחידות שלנו היו מחדר השינה לסלון. “קשה להסתדר איתך”? איזו מערכת יחסים בדיוק היתה לנו שאפשרה לבדוק את זה. החלטתי לשתף פעולה עם ההזיה ולהימנע מלהעליב אותה. “כן, את צודקת, בחיים זה לא היה עובד בינינו.”
לאחר שהלכה פנה אלי רוני. “לא סיפרת לי עליה אף פעם.”
“כן. זה בגלל שלא היה מה לספר. סתם כמה מפגשים חולפים.”
“אז מה זה הסיפור שהיא המציאה? מה, היא שיקרה?”
“היא לא שיקרה. היא סידרה לעצמה את הדיסוננס שישתלב לה טוב.”
“אז למה לא העמדת אותה על הטעות?”
“ולְמה זה טוב?”
“כי...כי... זה לאאא אמת מה שהיא אמרה,” גמגם.
“ובמה בדיוק האמת הזאת תשרת את העניין? מה רצית, שכמו ילד קוקסינל אני אגיד לה, ‘את סתם מזיינת ת’מוח לא היה בינינו כלום.’ זה לא היה תורם כלום, רק פוגע בה. רק ילדים אומרים את כל האמת בפנים כל הזמן. תן לה. אם היא מרגישה טוב עם הסיפור הזה, אז בכיף. עלי.”
זה לא המצב היחיד שבו אני עד למניפולציה של נשים. כאדם סקרן בצורה יוצאת דופן, אני נוהג לשאול את שותפתי למיטה, כמה דקות אחרי, את השאלה החטטנית, “עם כמה בחורים שכבת?” למספר שהיא מוסרת, אני מוסיף בדרך כלל מס הכנסה, ביטוח לאומי ומסים נוספים כדי לקבל הערכה מדויקת יותר.
אייל התקרב אלינו מחובק עם האדומה. “תכירו, שני.”
“שני, ברור לך שזכית בלוטו בלי לשלוח טופס!” אמרתי.
“כן, הוא חמוד,” החזירה.
“חמוד,” חיקה אותה אייל, “חמוד תגידי על הכלב של השכן, לא עלי.”
“חכה, בשלב זה אתה רק חמוד,” חייכה.
הרגשתי שהאווירה מבודחת והצטרפתי לשיחה. “אל תדאגי, תוך חודש את מסתובבת בעיר עם פוסטרים שלו.”
“לא כל כך מהר,” צחקקה.
השיחה זרמה בטבעיות, ועודדה גם את רוני להשתלב. ניכר עליו שהוא נהנה, והאווירה הטובה משכיחה ממנו לפחות לכמה שעות את הטראומה שעבר רק אתמול.
 
בדרך הביתה הסברתי לרוני שאמנם מכנים את הברים המודרניים בתל אביב “פיק אפ”, אבל לשלוף בחורה ולהמשיך איתה את הלילה זה עסק קצת יותר מסובך, אם כי רחוק מלהיות בלתי אפשרי. כל התיאוריות שכל קבוצות הבחורות שמפטפטות ביניהן על בר רוצות בעצם זיון הן לא רק מופרכות, אלא אגדות שמבוססות על סטיגמות וגוזמאות. למרות הפתיחוּת, תחושת הזימה והחופש באוויר, לפחות תשעים וחמישה אחוז מהגברים שישבו בערב בבר לא הצליחו לעשות את מה שמסתמן שאייל כן, ונאלצו להבין בדרך הקשה שיש בחורות שנהנות לשבת על הבר, לשוחח ביניהן, ליהנות מהאווירה ולהרגיש נחשקות.
אייל אותת לי להסתכל מעט שמאלה. גדי עמד מחובק עם מדהימה מהאגדות. נזכרתי, דורית, החברה הקודמת שלו. גדי הוא בחור שקט וקצת כבד. מאלה שנהנים מהשטויות, אבל לא עושים אותן. הוא גבר יפה תואר, ולכן בעוד אייל ואני צריכים לחזר, להנדס, להרשים ולהקסים, גדי ניגש מציג את עצמו, מבקש את מספר הטלפון ומשדר לבחורה, “חבל לבזבז זמן. אני יודע שאת בעניין, אז אל תעכבי אותי, הנה אני מקשיב, מה המספר?” הוא בחור כל כך יפה, עד שבחורות דוחפות לו פתקים ומציעות לו הצעות מגונות, והשמרניות יוזמות סטוץ ראשון עם גבר זר במחשבה של “אם כבר נעשה את זה, אז לפחות שזה יהיה עם פסל יווני”.
גדי הוא טיפוס ארצי כזה של נעלי פלדיום וגופיות דה לה שמאטע, אבל ככל שהיה פשוט יותר כך נדבקו אליו יותר בחורות מהסוג של דורית. אף פעם לא הבנתי את החיבור ההזוי הזה בין בחור שאוכל כל החיים, ב”שווארמה חממה”, “סביח עובד” ו”פיצה הסובל” ובין בחורה מנוילנת שהולכת ל”קיוטו”, “בראסרי” ו”צ’ימיצ’אנגה”. ואיך בחור שנהנה יותר מכול לנגב חומוס בסיבוב הולך לאיבוד עם מישהי שאוכלת ארוחת ערב עם מקלות. ואיך בחור שמתרחק מגינוני אופנה וסטייל, וגם לאירועים מלוקקים הולך בג’ינס, אמור לתקשר עם בחורה שמקפידה להיראות מיליון דולר גם בדרכה למכולת.
רשמתי לעצמי בראש לשאול אותו בעתיד.
הצצתי בשעון. השעה שיעל צריכה להגיע התקרבה, וזה היה סימן בשבילי להפסיק את התקיפות ולהירגע. אמנם אין בינינו מחויבות, אבל יש איזשהו קוד אתי שאומר שלא צריך לנפנף בחוסר המחויבות, ובטח לא לפגוע. אחרי הכול, גם אני לא מעוניין לראות אותה מפלרטטת לי מול העיניים. יעל הופיעה, מטופחת מתמיד. הסתכלתי עליה בחיבה - האישה הכי קרובה והכי רחוקה מלהיות האישה של חיי.
“אני חייבת לדבר איתך על משהו,” ויתרה על הסמול־טוק.
“דברי, אני מקשיב.”
“תראה, אני חושבת על זה הרבה זמן. אני בת שלושים ושלוש - איך אתה ואייל אומרים, מרוסקת טוטאלית.”
“את יודעת שאת לא תואמת את ההגדרה.”
“ובכל זאת אני מרגישה שהגיע הזמן -”
“הגיע הזמן לְמה?” נכנסתי לדבריה.
“אורן, לך אין אף אחת, וגם לי לא, וחשבתי שאנחנו בגיל המתאים לעשות ילד יחד.”
“לעשות - מה???” צעקתי.
“ילד,” ענתה במהירות.
“מאיפה בא לך הסיפור הזה פתאום?”
“אני אגיד לך מאיפה זה בא לי. כמו שזה נראה, אני ואתה לא הולכים להתחתן בתקופה הקרובה, ושנינו מתים על ילדים. אני לא בטוחה איזה בעל תהיה ואם בכלל תתחתן, אבל מה שאני כן בטוחה זה שתהיה אבא נדיר. הרי אין דבר בעולם שאתה אוהב יותר מילדים. אתה מתחבר אליהם בצורה מופלאה, והם משתפים איתך פעולה, ואיתם יש לך סבלנות כמו שאין לך עם אף אחד אחר. ילדים חולים עליך, ואתה יודע את זה.”
יעל צודקת. יש לי חיבור חזק עם ילדים. אני מחבק ומנשק אותם, משחק ומשתולל איתם, מוציא מהם חיוכים וצחקוקים, ומהצד נראה שאני נהנה יותר מהם. ילדים הם האמת, הם האור, הם התום. מתוך עולמם הטהור הם חושפים את האמת של זה שמולם. הם יודעים לאבחן מי מחבק אותם בכנות ומי בצביעות, מתקרבים למי שמתחבר אליהם עמוק בפנים, ומתרחקים ממי שמזייף חיבה. ילדים מסתכלים לך בעיניים ויודעים אם אתה שם. אבל האם אני בשל להיות אבא ולא רק הדוד האולטימטיבי שמגיע, מרים קצת את הילד, עושה פוצ’י מוצ’י, משחק איתו, והולך לדרכו?
“זה שילדים ממיסים אותי זה נכון, אבל -”
“תראה אורן,” יעל התפרצה לדברי, “אני בשלה, אני בגיל המתאים, ואני יודעת שאם נגזר עלי לעשות את זה בצורה הזאת, אז אתה תהיה הבן אדם הכי מתאים לעבור איתי את זה.”
“קודם כול, תודה על המחמאה,” ניסיתי להרוויח זמן. “אבל זה לא משהו שאני יכול לענות לך כאן על רגל אחת, מטושטש על הבר. אני צריך לחשוב על זה. תני לי שבוע־שבועיים.”
“אוקיי. ו...מצטערת, אבל הייתי חייבת להוציא את זה,” התנצלה.
“זה בסדר,” חיבקתי אותה, “אבל זה בא לי בהפתעה, ואני צריך לחשוב על זה קצת. רוצה לשתות משהו?”
“לא, אני עייפה מאוד, אני הולכת הביתה, אז תדבר איתי.” היא נשקה לי והלכה לדרכה, משאירה אחריה שובל ריח, ואותי המום ואחוז תהיות.
“רוני, בוא נזוז,” ניסיתי להתעשת, “אני מרגיש שהיה לי מספיק לערב אחד.”
“רגע, בבקשה בוא נישאר עוד קצת,” ביקש כמעט בתחינה.
“סבבה,” גיליתי הבנה.
התבוננתי סביבי. כמה גברים ערכו את סיבובי הייאוש האחרונים סביב הבר כדי ללקט את מי מהשאריות שעוד שהו במקום. נשארנו במקום עד שאחרוני הבליינים הזמינו חשבון, וכשיצאנו רוני היה שיכור לחלוטין. “בוא אני אראה לך איך אני מפנק את עצמי,” אמרתי, והצעתי לרוני את החלופות השונות שסוגרות ערב ספוג אלכוהול מעורר רעב. מיטב אבות המזון: נקניקיות, פיצה, בורקס, המבורגר, טוסטים וחומוס. רוני בחר בהמבורגר, וכשזלל אותו בתאווה, התקשה להבין איך קרה שרק לפני שבוע אכל את אותו מעדן ולא הבחין בטעמו השמימי.

                                                  מתוך "ככה לא בונים חופה" ספרו של טל בניה 
                                                  
ניתן לשלוח תגובות ל- talbenaya@012.net.il

  

   





אתר הכרויות החצי השני   /   אודות החצי השני   /   שאלות ותשובות   /   האני מאמין שלנו   /   שירות לקוחות   /   להרשמה חינם  /  מגזין הכרויות ודייטים  /  תקנון


0