לא מביאה בחורים הביתה

לא מביאה בחורים הביתה

 מאת: הדיירת

אף בחור לא היה אצלי בבית, לא התעורר בזרועותיי או ראה אותי מתארגנת בסביבה הטבעית שלי. ככה זה כשעדיין גרים עם ההורים בגיל 28.
מכולם אני נפרדת לשלום לצד החומה שמקיפה את הבניין, מאחורי סבך הקוצים נשיקות חטופות, שחלילה אבא שלי לא פתאום ירד עם הזבל או אמא שלי תשוב מהעבודה ונתגלה.
נכון שבגילי זה מופרך לפחד מההורים, שיתפסו אותי על חם, וזה לא שההורים שלי חיים בסרט. הם יודעים שאני יוצאת לדייטים ושזה לא תמים כמו שזה היה בתיכון, אבל כשגרים עם ההורים עדיין יש תחושה שהם פולשים לפרטיות בלי בושה.

מתביישת בעצמי
אפרופו בושה, אני מתביישת. כשבחור שואל אם אני גרה בתל אביב בדירה שכורה ואני צריכה להגיד לא, שלא, עדיין עם ההורים, הוא תמיד מביט בי במבט עקום או המום, תלוי בטיפוס ואחר כך שואל אם בעצם עזבתי ואז חזרתי וכשאני משיבה שלא, לא עזבתי מעולם, המבט מתחלף למבט מרחם מלא חמלה, כאילו נכשלתי בחיים, כאילו אני תקועה, עוד לא התבגרתי או שפשוט יש לי בעיה.
וכן, יש לי בעיה והיא לא כספית. אני מרוויחה כסף טוב ועובדת קשה ומזמן יכולתי לגור בדירה מרווחת ואולי אפילו לקחת משכנתא ולקנות קן משלי, אבל איכשהו אני כל כך פוחדת לגור לבדי או עם שותפים ובעיקר משתוקקת לעבור לגור עם חבר וזה עוד לא יצא.

רוצים לבעוט אותי הבית
ועד שזה יקרה אני דוחה ודוחה את ההחלטה. אפילו ההורים שלי כבר רוצים לבעוט אותי מהבית, מצד אחד ומאידך, נח להם שאני כאן בסביבה. שהם יכולים לדאוג לי, בת הזקונים שעוד לא פרשה כנפיים, ואני להם. אמא עושה לי כביסה וארוחת בוקר וסנדוויץ' לעבודה ואני מארחת לה חברה כשמשעמם לה וצופה עם אבא טלוויזיה ומביאה לבית הזקן הזה שמחה וחיים.
כבר היו בחורים ששאלו אם מותר להם לעלות, לפגוש את ההורים, לזה אני מוכנה אבל זריז.
רק לחיצת יד וגוד ביי. לא מוכנה שאף אחד ייכנס לי לטריטוריה המצומצמת ממילא או לסגור את הדלת ולהרגיש אשמה, להרגיש שההורים צופים בי מאחורי הדלת הסגורה ותוהים מה הילדים עושים שם.

מתי יבוא אביר עם מפתח?
אבל לפעמים נמאס לי לחיות עם שקיות, להגיע לבית של בחור ולהרגיש זרה, לדעת איך החיים שלו נראים, וכמה סתורה המיטה שלו ושהוא לא ידע איך זה אצלי. אני תמיד מביאה שקית כי עוד אף אחד לא פינה לי מגירה ואורזת ופורקת את עצמי לחילופין.
אומרים לי שזה מצב זמני ושאולי אני פשוט צריכה להתבגר ולפרוח, האחים הגדולים שלי מאשימים את אמא ואבא שהם לא שמחררים אבל הבעיה היא אצלי. אני זו שצריכה לחפש לי דירה משלי ולא לחכות שאביר על סוס לבן יציע לי מפתח.

רק אהבה תוציא אותי מהבית של ההורים
אני חושבת שזה שאני עוד גרה בבית משפיע על חיי האהבה שלי, מעורר אצל הבחורים מחשבות, למה היא לא עוזבת ואולי ההורים שלה חולים או פסיכיים. אי אפשר לדעת מה עולה להם בראש, רובם לא בודקים מה הסיבה וגם לי אין הסבר מממשי. מה אני אגיד להם שזה נח? כמה אפשר להגיד שאין כמו אוכל של אמא וכביסה נקייה? והחיסכון האדיר ולתרץ שבבית של ההורים יש חנייה צמודה ושפע של פרטיות. כל זה נכון וגם ממש לא נכון. הפרטיות היא מותנית, אני אומנם לבדי בחדר אבל הם עוברים במסדרונות ושומעים כל רחש, כל שיחת טלפון, כל בחור שמתקשר ושואלים לאן את יוצאת ומתי תחזרי.
בגילי לדפוק חשבון להורים זה לא פשוט ואני יודעת את זה אבל קל להבין וקשה יותר לשנות.
אוטוטו אני אמצא דירה משלי, אני כבר גולשת בין מודעות, מפנטזת על דירות ואפילו שותפות חמודות, אבל בתוך תוכי מקווה שאולי האביר יגיע והוא יבוא מצויד בדירה משלו שתהפוך לדירה של שנינו, שרק אהבה תוציא אותי מהבית של ההורים.

 





אתר הכרויות החצי השני   /   אודות החצי השני   /   שאלות ותשובות   /   האני מאמין שלנו   /   שירות לקוחות   /   להרשמה חינם  /  מגזין הכרויות ודייטים  /  תקנון


0