אחרי יום האהבה

אחרי יום האהבה

 

ברדיו מתנגנים שירי אהבה שמלטפים בנועם את עור התוף.
אמנם לא אביא לאהובתי פרחים הערב, משום שטרם נמצאה מחליפה ראויה לזו שריגשה אותי עד לפני חודשים ספורים, אך הדבר אינו מפריע לי כבעבר. אני שואל את עצמי האם נהייתי אדיש, אפאתי או שאולי אבדה אחיזתי אופטימיות לה שמרתי אמונים שנים רבות, אבל אני מבין שאדם שאמונה וחזון הם הדלק המניע אותו כל כך המון שנים, פשוט לא יכול לאבד אותם סתם כך, שהרי אם ינהג כן, הוא פשוט ילך ויכלה את עצמו.
 
אולי הגיע הזמן להודות שהלבד הזה עושה לי טוב, מאפשר לי לחפש את האהבה אי שם במחוזות נפשי.
השקט שממנו ברחתי שנים ארוכות, הצעקה הלוחשת וחסרת הדציבלים הזו, היא זו שכעת מבקשת ללמד אותי עולם ומלואו.
 
לפני שעה קלה דיברתי עם חברה טובה. דווקא ביום היפה בשנה היא סיפרה שחיי הנישואין שלה מתפרקים לה מול העיניים. שיחה עם חברה אחרת ביום האתמול, חשפה באוזניי שבעלה מעוניין ביחסים פתוחים, מסרון שקיבלתי הבוקר סיפר לי שזוג נוסף פתח בהליכי גירושין, ואני שואל את עצמי מה קרה לנו בשנים האחרונות? מדוע איבדנו את האמונה בדבר היפה והטהור הזה שמקנה האהבה?
 
המוסד הזה כבר מזמן התפרק. שבועת הנישואין הפכה למשפט סתמי מהול בתפאורה וזיקוקין שנועדו להרשים את האורחים ותו לא. הצעד הבא יהיה לתקף את הכתובה ולהקציב לה מס' חודשים/שנים, אולי אז נחסוך את הטקס המשפיל הזה מול הרבנים.
 
יוצא לי לחשוב המון על האהבה הבאה שלי. האם בדומה לי, גם היא תדבק באמונה שביכולתה של האהבה לשרוד שנים ארוכות כל כך? האם גם היא תסתפק בטקס צנוע שיאפשר לי לקדש אותה מול קומץ האנשים החשובים לנו באמת? האם תהיה בה התבונה להישאר או שבדומה לקודמתה (ולא האחרונה), היא תתפוס רגליים קרות כאשר תחוש שהיא מתחילה להתאהב? שהרי והפחד הזה מהייתכנות שזה באמת קורה כאן, מאיים ומבריח רבים מהאנשים שבנפשם נותרה אותה צלקת של אהבה נכזבת.
 
נפוליון היל אמר שהפחד משתק את כושר השיפוט, הורס את כושר הדמיון, הורג את הביטחון העצמי, חותר תחת התלהבות או מוחה אותה כליל, מרפה יוזמה, מוליך לאי ודאות, מעודד דחייה, והופך שליטה עצמית לבלתי אפשרית. הוא נוטל את הקסם מאישיותו של האדם, הורס את האפשרות למחשבה מדויקת, מטה את ריכוז המאמץ, שולט על הדבקות במטרה, מאיין את כוח הרצון, הורס את השאפתנות, מערפל את הזיכרון ומזמין כישלון בכל צורה שניתן להעלותה על הדעת. הוא קוטל אהבה ורוצח את הרגשות היותר עדינים של הלב.
 
ובאשר אליי?
 
בעשור האחרון דבקתי (ונראה לי שאמשיך לדבוק) במדע שאומר שאדם בא לעולם עם שני פחדים בלבד: הפחד מנפילה והפחד מרעש. את שאר הפחדים הוא סופח מהוריו, אחיו, חבריו, והסביבה שבה הוא גדל.
 
אז אם את חושבת כמוני, אני מזמין אותך להיפטר מהשפעותיו ההרסניות של הפחד, לאזור אומץ וגדלות נפש,ולגלות עולם של רגשות שכוסו במרקם של אבק. ואולי, ורק אולי, בחג האוהבים הבא אשזור בשערך פרח ואחרוט בלבך חרוזים של אהבה.  
 
אייל סבג
מרצה ומנחה סדנאות להתפתחות וצמיחה אישית.
 
מאמר נוסף של אייל סבג:
 




אתר הכרויות החצי השני   /   אודות החצי השני   /   שאלות ותשובות   /   האני מאמין שלנו   /   שירות לקוחות   /   להרשמה חינם  /  מגזין הכרויות ודייטים  /  תקנון


0