שומר אותה על אש נמוכה
הורידו את אפליקצית החצי השני
מאת: מיכאל
קראו לי סדיסט, אבל אני אוהב איך שהיא מתקשרת בביישנות ושואלת אם זה בסדר שהיא תקפוץ אלי. יש משהו בדיסטנס בינינו שתורם לריגוש של הקשר כולו.
בעבר היו לי חברות שהרגישו בנוח, אפילו יותר מדי, נקשו בדלת הדירה מתי שמתחשק להן, נחתו אצלי ליומיים שלושה ולא הראו נכונות להסתלק, לא נתנו לי רגע לנשום בלעדיהן. כשהייתי בשירותים, הן דיברו אלי מהמטבח וכשהלכתי לישון, הן השתרעו לצידי על המיטה "לארח לי חברה", כשכל מה שרציתי באותו רגע זה להרגיש שוב איך היה לפני הביקור הכל כך ארוך שלהן. להיות קצת לבד.
תנו לי זמן להתרגל אליכן
תתפלאו, זה שאנחנו ביחד לא אומר שביחד זה כל הזמן. גם בתוך קשר זוגי, יציב ואוהב אתה מחפש את השתיקות, את המרחק, את השקט.
צריך לזכור מהיכן שנינו באנו, מהלבד שלנו ואי אפשר כל כך מהר להיות דבוקים זה לזו כל הזמן. להפך, מי שנדבקת אלי, נהדפת מהר ומי שנותנת לי מנוחה, מתקרבת אלי יותר.
אולי הפכתי את זה לעיקרון מנחה בזוגיות שלי: אבל אני משתדל לא להתלהב מבחורות ולא להלהיב אותן עלי כל כך מהר. שמתי לב שקשרים שנדלקים מהר, נכבים גם מהר. כי כמו שזה מדליק ומרגש, כך זה עובר ומתנדף.
כבר קרה לי בעת חולשתי שהתאהבתי נואשות בבחורה, שנתתי לה את על כולי בלי בכלל לדעת מה שם משפחתה, התעוורתי לגמרי, לא ראיתי שאנחנו לא מתאימים או שאנחנו רצים מהר מדי מכדי לבנות קרקע יציבה לקשר וכשהתעוררתי – היה מאוחר מדי. היא עזבה אותי או אני לא זכרתי איך אתמול התמלאתי ממנה בכזה אושר והיום אני מרוקן מאנרגיות ולא מעוניין לראות אותה יותר.
כאילו חלמתי, אבל זה לא היה חלום והמציאות היתה מעייפת ומתישה אחרי כל ההתרגשות האינטנסיבית של אתמול.
כשמפסיקים, לא חוזרים אחורה
אז אני מהבחורים הנמנעים, מאלה שמסננים טלפונים שמגיעים בתדירות גבוהה מדי, אדישים להרעפת מחמאות או נשיקות, ונותנים לה קצת זמן לחכות, לחשוב על דברים. אני רוצה שלהבא, היא תיתן לי זמן לעכל, לבדוק איך אני באמת מרגיש ואם זה נכון לי.
מצד אחד, בהפסקה הכפויה הזאת שאני כופה עלי ועליה המחשבות שלי בהירות ומפוכחות יותר ומצד שני, לפעמים בהמתנה המייגעת הזו אני מאבד את הבחורה וגם את עצמי. מתחיל לחשוב למה לא כדאי לי להיות אתה, להיות ביקורתי יותר משהייתי לו הכל היה זז וספונטאני בינינו.
נכנסות לי מחשבות מיותרות שרק פוגעות בקסם שהיה וכשאני שב אחיה, אחרי ההפסקה, אני לא כפי שהייתי, אלא טיפוס זהיר ועצל, שחושש להתמסר והאש שהיא הבעירה לא מצליחה להידלק בחזרה.
צועדים בזהירות בשבילי האהבה
להבא אני עדין יותר, לא חותך לה בפנים אבל גם לא מסתער עליה בהתרגשות. יש משהו בהפשרה הזאת שתורם לנו. אנחנו זורמים אבל גם בוררים טוב טוב את מעשינו, מתכננים קדימה את הצעד הבא. כל הצעה שלה כמו בוא לפגוש את החברים שלי או אולי נישן אצלך הערב, נענית אחרי נשימה עמוקה מצידי, שוקל בתוכי את ההשפעות העתידיות אם נכון או לא נכון כרגע אבל מגיב בזמן אמת. אני לא משהה יותר קשרים רק כדי לעמוד על טיבם אבל אני סוג של מנהל לעצמי את הזוגיות. חשוב לי להיות שם, חשוב לי להיות מודע ובשליטה אבל חשוב לי גם ליהנות מהרגע, שהאהבה לא תחלוף על פני כמו בעבר, שאהיה נוכח. לא מוכן להפסיד שוב בחורות כמו פעם, לא מתעצבן יותר בקלות אבל גם לא שמחרר כמו בקלות, איזון זה שם המשחק. שקול צעדיך ואולי תקבל אהבה מנצחת.
בעבר היו לי חברות שהרגישו בנוח, אפילו יותר מדי, נקשו בדלת הדירה מתי שמתחשק להן, נחתו אצלי ליומיים שלושה ולא הראו נכונות להסתלק, לא נתנו לי רגע לנשום בלעדיהן. כשהייתי בשירותים, הן דיברו אלי מהמטבח וכשהלכתי לישון, הן השתרעו לצידי על המיטה "לארח לי חברה", כשכל מה שרציתי באותו רגע זה להרגיש שוב איך היה לפני הביקור הכל כך ארוך שלהן. להיות קצת לבד.
תנו לי זמן להתרגל אליכן
תתפלאו, זה שאנחנו ביחד לא אומר שביחד זה כל הזמן. גם בתוך קשר זוגי, יציב ואוהב אתה מחפש את השתיקות, את המרחק, את השקט.
צריך לזכור מהיכן שנינו באנו, מהלבד שלנו ואי אפשר כל כך מהר להיות דבוקים זה לזו כל הזמן. להפך, מי שנדבקת אלי, נהדפת מהר ומי שנותנת לי מנוחה, מתקרבת אלי יותר.
אולי הפכתי את זה לעיקרון מנחה בזוגיות שלי: אבל אני משתדל לא להתלהב מבחורות ולא להלהיב אותן עלי כל כך מהר. שמתי לב שקשרים שנדלקים מהר, נכבים גם מהר. כי כמו שזה מדליק ומרגש, כך זה עובר ומתנדף.
כבר קרה לי בעת חולשתי שהתאהבתי נואשות בבחורה, שנתתי לה את על כולי בלי בכלל לדעת מה שם משפחתה, התעוורתי לגמרי, לא ראיתי שאנחנו לא מתאימים או שאנחנו רצים מהר מדי מכדי לבנות קרקע יציבה לקשר וכשהתעוררתי – היה מאוחר מדי. היא עזבה אותי או אני לא זכרתי איך אתמול התמלאתי ממנה בכזה אושר והיום אני מרוקן מאנרגיות ולא מעוניין לראות אותה יותר.
כאילו חלמתי, אבל זה לא היה חלום והמציאות היתה מעייפת ומתישה אחרי כל ההתרגשות האינטנסיבית של אתמול.
כשמפסיקים, לא חוזרים אחורה
אז אני מהבחורים הנמנעים, מאלה שמסננים טלפונים שמגיעים בתדירות גבוהה מדי, אדישים להרעפת מחמאות או נשיקות, ונותנים לה קצת זמן לחכות, לחשוב על דברים. אני רוצה שלהבא, היא תיתן לי זמן לעכל, לבדוק איך אני באמת מרגיש ואם זה נכון לי.
מצד אחד, בהפסקה הכפויה הזאת שאני כופה עלי ועליה המחשבות שלי בהירות ומפוכחות יותר ומצד שני, לפעמים בהמתנה המייגעת הזו אני מאבד את הבחורה וגם את עצמי. מתחיל לחשוב למה לא כדאי לי להיות אתה, להיות ביקורתי יותר משהייתי לו הכל היה זז וספונטאני בינינו.
נכנסות לי מחשבות מיותרות שרק פוגעות בקסם שהיה וכשאני שב אחיה, אחרי ההפסקה, אני לא כפי שהייתי, אלא טיפוס זהיר ועצל, שחושש להתמסר והאש שהיא הבעירה לא מצליחה להידלק בחזרה.
צועדים בזהירות בשבילי האהבה
להבא אני עדין יותר, לא חותך לה בפנים אבל גם לא מסתער עליה בהתרגשות. יש משהו בהפשרה הזאת שתורם לנו. אנחנו זורמים אבל גם בוררים טוב טוב את מעשינו, מתכננים קדימה את הצעד הבא. כל הצעה שלה כמו בוא לפגוש את החברים שלי או אולי נישן אצלך הערב, נענית אחרי נשימה עמוקה מצידי, שוקל בתוכי את ההשפעות העתידיות אם נכון או לא נכון כרגע אבל מגיב בזמן אמת. אני לא משהה יותר קשרים רק כדי לעמוד על טיבם אבל אני סוג של מנהל לעצמי את הזוגיות. חשוב לי להיות שם, חשוב לי להיות מודע ובשליטה אבל חשוב לי גם ליהנות מהרגע, שהאהבה לא תחלוף על פני כמו בעבר, שאהיה נוכח. לא מוכן להפסיד שוב בחורות כמו פעם, לא מתעצבן יותר בקלות אבל גם לא שמחרר כמו בקלות, איזון זה שם המשחק. שקול צעדיך ואולי תקבל אהבה מנצחת.
0